פוסט ראשון- ברוכים הבאים

"גם מסע של 100,000 ק"מ מתחיל ב צעד ראשון"

(לאוו דזה)

,לסדרת העבודות הראשונה שלי קראתי "דרך עצמי", בנאלי, קלישאתי, הכי לא מתאים לי.

אז למה?

ראשית, "דרך עצמי" הוא מסע לתוכי, למציאת הקול שלי באמנות.

שמה של הסדרה מעיד עליה, על היותה דרך, תהליך, מסע פנימי. חיבור לעצמי.

במסע הזה יצאתי לבירור מהי דרך-הביטוי הנכונה לי.

באילו חומרים אשתמש? מהו הסגנון האמנותי שלי? משמעות/אמירה/אסתטיקה? מי אני - מסחרית/מציגה במוזאונים ובגלריה? או גם וגם וגם...

בחרתי ליצור בין שתי המדיומים. בין ציור לפיסול. לפתח דרך ביטוי משלי באמנות קונספטואלית, אסמבלאז".

המסלול שיצאתי אליו התפתל כל הדרך בנתיב המוביל למהותי היוצרת. בכל יצירה חדשה ניתן להבחין בהתפתחות, בשינוי ובתנועה. אני בעיצומו של תהליך בניית זהותי היוצרת, בעיצומה של בניית השפה הציורית שלי ובמקביל אני בעיצומה של העבודה על הסדרה הראשונה שלי.

תכננתי בגמר הסדרה הראשונה שאציג אותה בשלמותה. אבל אצלי כמו בחיים עצמם, תוכניות לחוד ומציאות לחוד. ומיום ליום מיצירה ליצירה התבהרה אצלי ההבנה שעצם התהליך הוא אמנות בפני עצמו, האמירה, המשמעות, ההתלבטויות במשיכות המכחול, הרגש ש"לובש צורה", הנראות הוויזואלית ועוד...

ועל אף שאני באמצע... עצרתי לרגע ונתתי לעצמי את הזכות לחשב מסלול מחדש.

והנני כאן!

והמסלול אכן חדש.

ומכיוון שאינני שגרתית אני מציעה לשתף אתכם בזמן אמת במסע לבניית זהותי היוצרת. דרך עצמי.

סקרנים? מוזמנים לעקוב ולהצטרף.

שנית, "דרך עצמי" הוא מסע מוחשי, פיזי, - נסיעה שערכתי.

נסיעה שהיא "מסע אל עצמי" - קצה האחד שלה פיזי וקצה השני רגשי.

נסיעה שהתקיימה אל הבית שלנו זה המצוי רק בדמיון . לשם כך רשמתי בוויז: "מחסום כיסופים" (מפני שהמחסום הוא המקום הקרוב ביותר לבית שהיה לנו בגוש קטיף)

בחרתי להתחיל את המסע מהמחסום - צפונה. מהכי קרוב לבית ההוא בדמיון אל הבית שלנו במציאות.

בחרתי לערוך נסיעה המשחזרת את אותה הדרך בה עברנו בלילה האחרון כאשר יצאנו מביתנו בגן-אור, /גוש קטיף, ללא שוב.

במה בדיוק תעסוק היצירה?

כאשר יצאתי לנסיעה בסוף קיץ 2019 לא הייתה לי תשובה.

מטרת הנסיעה הייתה "להעיר את הדוב", לנסוע אל נקודת השבר ולהניע את גלגלי היצירה. ורק כאשר חלפתי על פני הדרך, הנופים השתקפו בתוכי, השתקפו דרך עצמי הציפו בי זיכרונות ונטעו בי את הרעיונות לסדרת העבודות.

כמו כן "דרך עצמי" בשלישית, היא עוד סיבה טובה למסע לתוכי.

שכן, בחרתי לאורך השנים מאז הפינוי להביט קדימה, הדחקתי, לא עסקתי במשמעות העקירה שלי מבית ולא בשתילה שלי מחדש.

וביצירה זו בפעם הראשונה אני נעמדת מול פרץ הזיכרונות ומרשה להם לצוף, ומרשה להם לעבור דרכי, וככל שהם חודרים אני חשה את עוצמת רגשות הכאב, את תחושת הכעס, אי הוודאות, התלישות, ההחמצה מההעדר.

ויחד עם זאת מתערבלים רגשות שימחה בבניית הבית החדש, והצמיחה האישית... ובאותה נשימה החשש מפתיחת הסטודיו וכו... רגשות רגשות רגשות זה שם המשחק.

בסדרת העבודות אני יוצאת למסע לתוכי. הולכת לעצמי.

מבעד לעדשת "מיקרוסקופ הזמן" אני צופה בזיכרונות, מקרבת אותם אלי ומגלה את רגשותיי.

וביצירה אני חושפת את התמודדותי האישית. חושבת את הסערה כמו את נחת המקלט וכל מה שבינהם.

הדעה והביקורת שאני מפתחת במבט רטרואקטיבי מביאים אותי להכרה שהעיסוק ברגשות של נתק וחיבור הוא עיסוק של כולנו כבני-אדם. החיים מזמנים לכל אחד מאתנו נתקים וחיבורים וכל מה שבינהם.

ודרך היצירה שלי אני מספרת סיפור עליי ועליכם. וברור לי ש - "דרך עצמי " השם שבחרתי לסדרה/תערוכה בנאלי וקלישאתי ככל שיהיה, אין מתאים ממנו, שהוא עצמי ועצמיכם.